החמצן הוא כידוע מרכיב מרכזי בשמירת חיותו וחיוניותו של כל תא מתאי גופנו. כלי הדם הם האחראים על נשיאת החמצן לכל חלקי הגוף ובכלל זה לתאי הקרקפת. נכניס את ידינו למים קפואים, כלי הדם יצטמצמו עד שאט אט תיפסק זרימת החמצן ליד והדרך לנמק היא עניין של זמן. מה אם כך קורה כשאנו מכניסים את ראשינו תחת המים החמים של המקלחת?

ערב ערב בשעה שאנו מתענגים בפלאי המודרניזציה תחת הדוש האהוב , הגוף שלנו חווה טיפול טראומטי של שינויי טמפרטורה וזרימת חמצן - טצונאמי חמצני באזור הקרקפת. שינויי הזרימה מתרחשים פעמיים. פעם ראשונה בזמן השהות תחת המים יש התגברות ניכרת של זרימת דם באזור הראש ומכאן שבאופן טבעי גם של זרימת חמצן, בפעם השניה שמתרחש שינוי בזרימה הוא בזמן שלאחר המקלחת, הגוף חייב לעבור תהליך של השוואת טמפרטורות ושוב מתחולל שינוי קיצוני של זרימת דם וחמצן לקרקפת.

תהליך שני שטומן בחובו סכנה היא התחממות כלי הדם. הדם (וסיבותיו עמו) עובד במיטבו בטמפרטורה של 37 מעלות בערך. לא ניתן ליצור שינויי טמפרטורה דרסטיים בגוף ולהניח שתפקודו העדין והמורכב לא ייפגע. יש לזכור עד כמה רגיש ופגיע גופנו להתגברות טמפרטורה שמקורה במחלה על מנת להפנים את הפגיעות לה אנו חושפים את גופנו בזמן יצירת המעשה באופן מלאכותי.

נחזור לעניין היד הקפואה. אם נניח שנחזור על המעשה באופן יום יומי, נקפיא את היד ונחזירה לחיים, נקפיא את היד ונחזירה לחיים, האם אין לצפות לשינוי כלשהו? חיצוני או פנימי במידה ונחזור על התהליך יום אחרי יום לאורך שנים רבות? הקרחה בגיל מבוגר היא עניין טבעי, אולם למראה הצעירים הרבים המקריחים טרם עת, עלינו להניח כי משהו בעשייתנו אנו חולל שינוי מיקרו- אבולוציוני. מקלחת המים החמים היא שינוי עצום באורח החיים ודפוס הפעילות של גופנו, האם הקרקפת מסוגלת לספוג כאלו חוויות באופן יומיומי לאורך עשרות שנים בלי לגלות לנו קרחות מצוקה? כמובן שלא!

מקלחת במים פושרים טיטיב עם זרימת הדם, תחסוך מיליארדים של דולרים בעלויות חשמל, תתרום להפחתת הנזק הנגרם מהתחממות כדור הארץ וחשוב מכול....תכסה על הפדיחה!



ינואר 2006