הגסט האוס של הדתיים

כל מי שטייל ברחבי העולם בוודאי נתקל בתופעת "הישראלי העוזר". מלא בהמלצות היכן לאכול ואיפה טוב לישון. מה לראות מה לא לראות. התופעה בולטת במיוחד בקרב ישראלים ביחס לשאר העמים המטיילים אותם אנו פוגשים. "עם ישראל ערבים זה לזה" בא לידי ביטוי מול עינינו ובאופן ממשי.

​
אדם אכל במסעדה טובה ובאופן טבעי ברצונו להמליץ ולדבר בנושא בנוכחות חבריו.לכאורה מה לו לטרוח? אין הוא מקבל עמלה על כך. לפעמים הוא אף נכנס לוויכוח, מסע שיכנועים מייגע ומורת רוח וכל זה בשביל מה? הסיבה נעוצה בעובדה פשוטה, הטוב מבקש להתפשט באופן טבעי. ברגע שאדם חש טוב מסוים קיים מנגנון פנימי בלתי ניתן לריסון שמבקש לצאת החוצה. על כך אמר הרמח"ל "דרך הטוב להיטיב".

ביחסים בין דתיים לחילונים בהסתכלות מנקודת מבט חיצונית. כמעשה חייזר המשקיף על היחסים בין המחנות מסתמנת עובדה פשוטה. מחנה אחד, השוהה בגסט האוס של הדתיים, מנסה לשכנע את חברו מהמחנה השני השכם וערב. "אתה חייב לבוא לגסט האוס שלי", "אתה פשוט מוכרח". מה הוא לא עושה על מנת לנסות לשכנע, בצמתים מחלק עלונים, בכל שיחה בענין אחד משחיל הוא שוב את שכנועיו הבלתי נלאים, נאומים, סמינרים, צדקה,הרצאות ומה לא? ואילו המחנה השני נראה רק כמתגונן. אין הוא יוצא אף פעם במסע שכנוע, יושב לו בגסט האוס שלו, נהנה מהחיים ומעת לעת עוסק רק במעשה התגוננות.

הדבר תמוה! לאור העובדה שעם ישראל ערבים זה לזה (כעובדה בשטח) ולאור העובדה שהטוב ברצונו כל הזמן להתפשט (עוד עובדה בשטח) מדוע לא מתקיים הצורך בחילוני לצאת לקראת אחיו הדתיים
במסע שכנוע? אם הגסט האוס שלו כזה מושלם, מה פתאום הוא לא עוזר ומשכנע את אחיו להצתרף?
הסיבה היא פשוטה, אף כי הם חשים טוב ייתכן שאין באמת הטוב האמיתי נמצא בקרבם ולכן אין מה שיחולל את התנועה הטבעית של הטוב להשפיע ולהתפשט. כי זה שעם ישראל ערבים זה לזה אנו כבר יודעים כנתון מתמטי.



ינואר 2006​