רעש של חבטה קלה ומיד אחריה כאב קל מגיח מכיוון הצלעות. אני מוצא את עצמי שכוב עלהרצפה ליד המיטה. מטושטש לחלוטין מצוי בחלון זמן של השכמה מתרדמה מוחלטת על גבול היקיצה האפסית. הגוף מתעקש לשוב לשקוע בשינה ולו גם על הריצפה אך היקיצה דורשת פתרונה. גלי המוח מבצעים רענון מערכות קל, גם הם כבר עייפים. אני מתיישר קמעה, מביט לעבר המיטה שממנה אם זכרוני לא מטעה אותי, ישנה שם אהובתי. המיטה ריקה מאדם ובכל זאת שרידים לנוכחותה. משהו בסידור הסדינים ותנוחת הכרית. הגוף מתחנן להפסיק בתחקיר הבוקר, אך המוח כבר בשלו, כמו מחשב הקם על יוצרו. הספקתי להרים עצמי שוב למיטה, עכשיו כבר המוח ערני יותר , הכאב בצלע עדיין מציק, מנסה להזכר איך הכרתי, והאם באמת ליל אמש שהיינו שתויים ואוהבים, האם הסתיים במיטתי או רק בדמיוני. תווי פניה מטושטשים לחלוטין בזכרוני, על גבול פרי המצאתי, אך קולה, על גווני אופיה עדיין חדים באוזני, מעודד מקמצוץ המציאות בסבך הרגע התמוה אני חוזר לישון. בבוקר כבר ארוץ ואספר למעיין, היא כבר קשובה שנים לבדיותיי, בודאי תספק לי הסבר עד ההסתבכות הבאה.

את מעיין הכרתי בנסיבות משונות, שנתיים כבר חלפו מאז אותה הזמנה מזדמנת. לתיבת הדואר הגיע הזמנה מקורית, בחזיתה ציור של מסיכה משנות השישים ועל גבי ההזמנה כיתוב לקוני, "נשף מסכות...בוא לבד...מסכה חובה...מוזיאון ישראל". מועד ושעה. המזמין היה לא אחר מאשר אהרון. מעניין, מכל האנשים בעולם, דווקא הוא. תחבתי את ההזמנה לאחת ממגירות המטבח, ורק תקופה מאוחרת יותר שנזקקתי לפילטר בצורה נואשת, היא צצה שוב אותה המסכה. משהו בה, קרן מסתוריות ואיכות. בטוב ראשי בעשן מריחואנה ,חיוביות ונועזות ניעורה בי והחלטתי לנסוע ממש למחרת. חניון המוזיאון היה מלא אבל לא המוני, בדיוק המינון הנוטע חשיבות מחד ומעלים ביישנות מאידך. בהקפדה יתרה יצאו כולם ממכוניותיהם, בודדים וחובשי מסכות.קרוב לודאי שמתבונן אקראי במתרחש היה מזעיק את משטרת ישראל או בודק שמא ראייתו שפירה עליו. לנו המוזמנים כבר בעת היציאה מהרכב, נקנה מעמד של ייחוס ואצילות. הרכב המוזמנים היה מרתק עיניים, כל אחד ומסכה פרי דמיונו, את טיב הנשים יכולת אך לדמיין, אך על פי הנשיות בה נעו לעבר הפתח, בטחונן ועדינותן, קורטוב אופטימיות נזרע במח. האולם היה מרשים, תאורה נכונה, מוזיקה שנלקחה מחצרות המלוכה באירופה שולבה במקצב עדכני לשתיה שהוגשה בשפע. מהו היוצר את ניצוץ הכימיה בראשנו, האם היו אלה כתפיה הרכות, גוון עורה העדין, אחיזת היד את כוס השתיה האם לבדה יכולה להעיד על אופיה. למשמע שמי הפניתי ראשי, נבוך מאחורי המסכה שלי ושלה, לראשונה פגשתי את מעיין.

היחידות שלא עטו מסיכה היו הנשים מאחורי בר המשקאות. אות יחיד של שפיות בארוע כולו. בלטה במיוחד בחורה תמירה, נדמה שצוירה בידי אומן אכזר, כזה המזכיר לך את כשלון ימי נעוריך. תוי פניה מיוחדים ובלתי מושגים. יפים הוללים, מיוחדים ומכאיבים. מאותם דמויות שלצד הוויתך מזכירות לך את הבלתי ניתן למימוש. לו רק היית גבוה יותר, מרשים יותר ובעיקר בוטח יותר, ייתכן וסיכוי היה לך. אך מאחר ואחד האדם אתה,מה להן ולצפונות ראשך. שמה עדי הבנתי על פי שיחה קולחת שניהלה עם אחד מבאי הנשף. במשקה השלישי לאור תחושת המיאוס מהארוע והבטחון הזמני הפושה לו בעקבות היין, צעדתי מהוסס לכיוונה. במבט חוזר על תווי פניה יתגלו קווים רכים יותר, נסיבות יופיה נדמה שנעלמו ממנה, אולי התנסותה בחיים אף כי צעירה היא, דיים היו להחכימה מוקדם מהרגיל. גופה תמיר וקעקוע ימי ההתבגרות עיטר את החלק המחבר עליונים לתחתונים. עיניה חכמות ומבינות, ללא גיל. נדמה כי עטיפתה אותך באהבת עיניה מסוגלות להחזירך לרחם אימך. אפשר, גין טוניק לחשתי גמגמתי. אדם שהתנסה במשקה מסוים מספר בלתי מוגבל של פעמים, רוכש מיומנות אנינה ולו לקלה שבטעויות המזיגה. נקל להבחין מי סטודנטית שזה לה מילצור חלטורה ומי מקצוען נושם ברים חיי לילה. עדי נמניתה על יצורי הכלאיים, הרבה שעות בר לא מקצועיות נסחו בה את הבטחון לו זקוק השתיין לפשרה עם טעמו. מעיין המתינה לי בסבלנות, כאילו יודעת מחשבותיי, צופה בי מפלרטט במוחי עם עדי, מסכתה בדמות אשה בשנות השלושים, מוצא צרפתי או אירופאי כלשהו אחר, יפהיפיה, עינים מביטות בתבונה ממזרית, חיוך נשי עדין בזווית קטנה וקבועה, יונקת ממך פתיחות לא מרצון, תכעס תרביץ תחייך תגדף תסמיק תתרגש והיא בשלה, קפואה בחיוך מאיר פנים, קיר גמיש לתגובותיך, מחזירה אותך לנקודת המוצא, לעצמך. רונן, שנתחיל שוב היא שאלה.


מאין ידעה את שמי, מי עוד בסוד העניין, כל שנעניתי הוליד מאומה תשובה. קפוצה בחיוכה מנטרלת אט אט שארית כוחותי כל שיכולתי לעמוד קפוא לנוכחה. שערה גלש קצת מעבר לקו כתפיה, ניתן היה על פיו לאפיין עבר ועולמו. מין איכות הניתנת למעטות, עושר תרבותי בעל שורשים המשאיר תביעת אצבע מדור לדור. כתפיה עדינות מולבשות בכתפיות הזורמות לתוך שמלת ערב שחורה. גובהה עדין גזרתה דקה. משיכתי אליה חצתה את החלל המפריד בינינו, פרצה דרך תווי קולי, עמידתי. ערום מול חיוכה נבוך מכלי הדם השולטים בי ביד גסה. רונן, אנחנו יודעים מי אתה, בעוד שעה מעכשיו יגש אליך גבר גבה קומה, מסכה של ערבי בדואי, יציג את עצמו כמר אבידר, הוא יוליך אותך לאולם בו שוהים כרגע מקבלי ההחלטות, בהצלחה. עוד דבר קטן, במידה ותזדקק מספר הטלפון שלי מוזן כבר לשלך, לא נוכל להתראות, אך תמיד תוכל לשוחח איתי בטלפון.רונן, אני אוהבת אותך. לולא חלפה אותה שניה של שהות מיותרת, בה חמקה במהירות בה לראשונה הופיע, הייתי אוחז בה ולא מרפה, אולם ההלם ממכלול דבריה הוליד מספר דקות של עמידה במקום, בהיה בחלל, רגע בחיים המזכיר נוסע ברכבת הרים טרם הגעתו לשיא העליה. אינו יודע מה מוטב, המשך ההתרגשות טרם השיא או שמא המשך דחייתו.

ביקשתי מקלט בחדרי הנוחיות, ביני ובין עצמי כבר התחלתי לתהות כיצד נראה ערבי בדואי. מפלס דרכי בין המוזמנים ומוזמנות, ראשי רכון כלפי מטה, מתבונן על הרצפה מבעד לעיני מסכת משה רבנו משודרגת ריצרד ברטון שרכשתי. חדרי הנוחיות מהודרים וריקים, שלט בכניסה הורה מפורשות "נא לא להסיר מסכה", זעה מיוזעת כבר ניגרה לה קצת בצוארי, מפלסת דרכה דרך שביל שעיר ואיתן מכיוון בית החזה בואך לעמק חבל התבור שנגדע, במקביל אגלי זעה נוספים נקוו הצטופפו באגם בית השחי. שחררתי קצת כפתור הסרתי את ז'קט הפוזה הראשונית ושאפתי מלוא חופן אוויר שירותים ממוזג. מצלמה שהותקנה לא מזמן על תיקרת השירותים עקבה בענין אחר המתרחש. התקררות הגוף ועמה הפסקת הרטיבות הלא רצויה שיחררה קצת נחת לעסוק בדברים החשובים באמת, התבוננות במראה. לבישת מסכה מעל זמן מסוים נוטעת תחושת אובדן, האם פני המקוריים ועימם האופי והעבר אותו הם מביעים, האם הם שם עדיין, האם שרדו את זמן ההתחפשות. כשידיי בדרכן לכיוון הפנים נשמע קול פתיחת הדלת ושני גברים לבושים במסכה רצינית ומאיימת השתלבו בנוף השרותים כהרף עין. אתה יכול להסיר את המסכה רונן, כך במבטא רוסי חד וברור. אנחנו פה לוודא שאחרים לא יכנסו, אל תכעס, אנו ממתינים בחוץ. בשעה קלה שבה חייך משתנים בקצב השניות החולפות, יש מעמסה שמכריעה דווקא לכיוון של רגיעה. כך הן אותן שניות שאחרי כניסת הליברמנים דוברמנים עת הסרתי את המסכה. הבטתי בעצמי עמוקות, שטפתי את עור הפנים שהאדים במים צוננים, ניגבתי, הבטתי שוב כשידי מונחות על גבי השיש ומקרבות את השתקפותי אלי עד כדי מגע. נרגעתי, אני מוכן.



דצמבר 2006