אוי בוי  it's הגוי

התורה מזמנת לנו שפה קדושה. בכל צליל ובכל הברה משמעות במובן הפשטי ומשמעות במובן הדרשי.
המילה גוי מניחה בפני העם היהודי אתגר עצום. לכאורה במובן הפשט של המילה אין כל רע. גוי משמעו עם. במעמד הר סיני אומר לנו אלוהים ואתם הייתם לי גוי קדוש, שמובנו ואתם הייתם לי עם קדוש. ובכל זאת מכל המילים שעמדו לרשות הבורא בחר הוא במילה שבאופן אינסטינקטיוי יוצרת תחושת ניכור. כשאנו אומרים על מישהו גוי, הצליל לבדו משליך טעם רע. תחושת התנשאות הוא יוצר בקרבנו. וכאנו אומרים על מישהי שהיא גויה, הס מלהזכיר את התחושה הגואה של זלזול. מוקצה במלעיל.

משה רבנו התברך בענוה ומשום כך אהב אותו אלוהים על פני כל בריה אחרת. עם נבחר, עם סגולה. לאורך הדורות מתאפינים היהודים בגאוותנות בעיקר ביחסיהם מול הגויים. מדוע אם כך נוטעת בנו התורה גאווה בעוד היא מבקשת מאיתנו ענווה? זאת משום שהתורה חייבת לייצר מנגנון שישמר את עצמה היא, ומבלי לטעת גאוות יחידה שתחזיק אלפי שנים היא מסכנת את קיומה. מלבד זאת, בעוד הגאווה היא נכס טבעי של כל אדם באשר הוא, הענווה היא נכס שרק רוחניות יכולה להקנות לאדם. ומכאן שענווה אמיתית של עם ישראל וביחוד זה של הדתיים תסמן סגירת מעגל בו המיקנה הרוחני גובר על זה הטבעי.

בקץ הדורות בעזרת הדעת לה זכינו בגן עדן. משכיל להבין האדם כי לעולם התחלה ולעולם גם סוף. המבנה התנכי בנוי על תחילה – יש מאין, סוף – ביאת משיח, ובמהלך בין הזמנים – ואהבת לרעך כמוך.

כשהעם היהודי בזכות שכלו, יוכל לאמר את המילה גוי ללא שמץ גזענות והתנשאות בליבו, ידע הקדוש ברוך הוא שיתגבר האדם על גאוותו ובזכות הדעת גילה את ענוותו. שנאת היהודים מתחילה בהתנשאותנו על פני הגוי.בענוותנו, נבטלה כלא היתה.



ינואר 2006​