אריאלה
דודה אריאלה
אריאלה היקרה

בדרך עם עירית לארוע "משאלת לב" בחיפה, מנצל את ההזדמנות לכתוב את שרציתי זה תקופה.
ברשותך, אתחיל בסיפור מן העבר.

לפני מספר שנים בעודי שוהה בחיפה חלה בני דן ורצתי עמו כאב מודאג לבית חולים רמב"ם,
שם למרבה המקרה פגשתי קרוב משפחה של רעיתי לשעבר. מלווה בבני משפחתו,
תשוש ממלחמות המחלה הממאירה, הגיע לעוד טיפול , אחד מיני רבים במסכת טיפולים ואשפוזים תכופים. תשושות עיניו מלווה על ידי בנו ואשתו, מבקש לשמור שריד תקוה ולו בשביל בני משפחתו הדואבים.
בפרק זמן קצר איש מלא שמחת חיים, חווה הכלותו חסרת העכבות. עיניו העידו על תשישות,
אינני יודע רק אוכל לשער, שתשישות הטיפולים בבתי החולים, רבה היתה כבר מהתשת המחלה עצמה,
שיכלו השלים עם גורלו, ולו יכל ,היה גוזר את ימיו האחרונים  בביתו בחיק אהוביו ומשפחתו.
כיוון שחשתי ברע נמנע ממני לבקשת רעיתו להתקרב, כך נותרנו מרחק צעדים בודדים זה מזה, מבקשים להפרד. קרבתי את ידי לשפתי, נשקתיה במלוא האהבה וזו ידי הפנתי לעברו כאהוב אל אהובתו, כאב לילד הצופה בו ממרחק, הפרחתי נשיקתי.

פתאום, לשבריר שניה, בעודו מחזיר לי בדיוק אותה מחווה, עורו אורו עיניו, על שפתיו עלה חיוך כן ואוהב,
הפריח לעברי נשיקה בידו העייפה. באותו רגע במרכז ההתרחשות הלקוח מספרי העצב והטרגדיה,
מצאנו את עצמנו מנותקים מהמתרחש. אף כי קצר היה רגע, חקוק במוחי תמיד.
לימים, ביקשתי לשתף בחוויה את רעיתו. רציתי לאמר לה. כי חיים נפרד ממני, ממש נפרד, לא סתם כך ברח לעולם הבא, אלא ממש השאיר לי חיוך ונשיקה. בודאי היה עושה כך עם משפחתו לו יכל,
אך העצב המקיף את הסובבים, הפחד וכאב הפרידה השוטף את כולם, איננו מאפשר זאת.
לאלמנתו מעולם לא סיפרתי, והנה רצה הגורל ואיתך חולק אני סודי.

החיים הם דבר נפלא מכל דמיון, מי זה אדיש ישאר בעת סוף מסעם? כשראיתי אותך לראשונה בליל סדר שני, ראיתי אשה אצילה, הזכרת לי את חנה רובינא, נוכחות אמיתית בלי ספק, צפיתי בקלטת שהשארת למזכרת, ביום חתונתך, של ביתך, נכדייך היפים ממלאים מסכים שלמים, תקופת חיים חיית, בודאי ראו עיניך רבות.
קלטת בודאי לא תכילם, לפחות משען לגעגוע לנותרים בעולם הזה

הנה כבר הגענו לחיפה, את הנותר אכתוב בדרך חזרה. אל מול דאגותייך, כמה קטנוניות דאגותי, אווילות העולם הזה וטרדותיו סייג אין.

חזרתי זה עתה, כבר חצות ויותר אך יש בי דחף לסיים ולכתוב. שמעתי ממקיפיך סובבביך שמצבך החמיר רבות. אינני רוצה שתעזבי בלי שניפרד לשלום. זה זמן רב שמאמין אני בלב שלם בקיומו של עולם הבא.
נדמה כי קיימת באדם מטריצת אור, אין הרפואה מסוגלת לאתרה, אך היא קיימת בו ללא ספק.
יש הקוראים לה נשמה, יש הקוראים לה נפש האדם. מדע הרפואה עבר התקדמות עצומה בחקר הבשר העור השריר והמוח, אך חקר האור? זה נשאר לדורות הבאים לבוא לגלות. ומטריצת האור שלך, לאן תפליג היא בבואו של הגוף לנוח על משכבו לשלום? חשבתי רבות עלייך בימים האחרונים. תהיתי מה צופן עתידך.
האם קיימת אתנחתת גן עדן בטרם גלגול הבא. כיצד יקבל האור הגדול בואך לעולמו? האם יש חדר מעשנים? הנה אני מדמיין את חיוכך, וחיוכי שלי תדמיני גם כן.

אריאלה יקרה, נשיקה לך מכל הלב, אינני יכול לדמיין מסעך בכאב, רק בתקוה. בעתיד אתבונן ואנסה לקלוט מסרים מאורך. זוהי משאלת ליבי היום. שלום לך יפה, דרך צלחה מטריצת אור מקסימה.

באהבה
רונן

​

מאי 2009

​